שתיקת הגוף

קרה לך פעם שהרגשת גוש בגרון, ולא ידעת למה?

או שכאילו שכחת איך זה לנשום עד הסוף

יש שתיקה אחת שאנחנו לא תמיד שמות לב אליה

היא שוכנת עמוק בתוך הגוף

לפעמים היא תקועה בגרון – כגוש, כמילה שלא נאמרה.

היא יכולה לשבת בין הסרעפת ללב, ככאב עמום שאין לו שם.

היא חיה בכתפיים, בסנטר, בנשימה שלא יורדת עד הסוף.

כי כשהיינו ילדות – לפעמים השתיקה הייתה הדרך לשרוד.

לא לבכות. לא לכעוס. לא להפריע. לא “להרגיש יותר מדי”.

והגוף זוכר.

זו השתיקה של הרגש שלא היה לו מקום.

של הכאב שלא היה מי שיחזיק.

של הילדה הקטנה שלמדה מהר מאוד

שאם תראה את מה שהיא באמת מרגישה, זה יהיה יותר מדי.

אז היא למדה לוותר.

לאטום.

להשתיק.

הגוף שלה התחיל לשתוק במקומה.

היא המשיכה לתפקד, להצטיין, להקשיב לאחרים.

אבל משהו בפנים הפך לקפוא.

מנותק.

וזה לא קרה סתם –

זה קרה כי אי שם, בילדות, במקום שבו היינו אמורות להרגיש הכי בטוחות –

למדנו שלא נעים להרגיש.

שכעס מרחיק.

שעצב מכביד.

שעונג הוא דבר מסוכן.

ושצרכים זה דבר שצריך לכווץ.

ומאז – אנחנו לומדות להתכווץ בעצמנו.

להתנתק ממה שחי בגוף.

ולפעמים, אפילו לא לדעת מה אנחנו רוצות.

אבל הגוף זוכר.

הוא שותק, אבל לא שוכח.

והריפוי מתחיל כשאנחנו מסכימות בעדינות…

להתקרב לשתיקה הזו.

להקשיב לה.

ולתת לה קול.

קול ישן, עדין, מהותי.

הקול שלנו.

והוא לא צועק.

הוא לוחש.

הוא מבקש מקום בגוף, בנשימה, בחיים.

כדי שנוכל שוב להרגיש.

לדעת. לרצות. לבחור.

כדי שנוכל שוב – להיות

ואז, כשאנחנו נוגעות בשתיקה,

נפתחת דלת.

והגוף הופך ממקום כואב – למקדש חי.

והנשימה נהיית תפילה.

והלב נזכר –

שהוא קשור באור אינסופי.

באור הבורא.

וזה הריפוי האמיתי:

לא רק לשמוע את עצמנו –

אלא לדעת שאנחנו חלק מאהבה אלוהית,

שתמיד חיכתה לנו

מהשקט שבין נשימה לנשמה

ומתוך הקשבה למסע של נשים באור ובעומק

שלך