הקשר בין אמא לילד הוא הקשר הראשוני ביותר

.

הוא רך ושברירי - כי כל מבט, כל מגע, כל נוכחות או היעדרות, חורטים את החוויה של “מי אני” בעולם.

כאשר אמא מצליחה להיות זמינה רגשית, לראות ולהכיל, הילד נבנה מתוך תחושת ערך וביטחון.

אבל לא תמיד זה אפשרי.

יש אמהות שנושאות בתוכן פצעים לא פתורים, טראומות או עומסים שמצמצמים את היכולת שלהן להיות נוכחות.

הן יכולות להיות פיזית, אך רגשית - רחוקות.

מתוך מגננה או כאב, הן מתקשות לראות לעומק, להכיל את העולם הרגשי של הילד, ולעיתים אפילו להיות.

שם נוצר הפער.

בין הצורך הילדי בדמות מיטיבה, מחזיקה ונוכחת – לבין המציאות של אם אנושית, עם מגבלות והיסטוריה שלא אפשרו לה להיות שם באופן מלא.

הפער הזה מכאיב.

הוא נוגע בתלות הראשונית, בתקווה שאולי יום אחד היא תראה ותכיל באמת.

אבל במציאות - יש גבול ליכולת שלה.

וכשההתפכחות מגיעה, שהיא לא תוכל לתת את מה שהילדה בתוכה כל כך קיוותה לו, זה נחווה כמו שבר פנימי.

כאב שאין לו תיקון חיצוני – הוא לא מתמלא גם אם ממשיכים לנסות שוב ושוב.

במונחים פסיכולוגיים, זה רגע שבו האשליה הילדית מתנפצת אל מול המציאות.

ורק דרך הכרה באובדן אפשר להתחיל לצמוח.

בתוך התהליך היא למדה בהדרגה להכיר את גבולות היכולת של אמא שלה,

ובאותה נשימה - לזהות בתוכה קול אחר.

קול שמסוגל להחזיק, לנחם, להדריך.

אפשר לקרוא לזה בניית “פונקציית אם פנימית” - היכולת להיות המבוגר שאוסף את הילדה הפנימית.

זה לא קרה ביום אחד. זה נבנה מתוך חוויות קטנות, מתוך הסכמה לפגוש את הריק, ומתוך עבודה פנימית מתמשכת.

אבל ברובד עמוק יותר, זו לא רק פונקציה - זהו תדר שלם של נשמה, “אם גדולה” שתמיד הייתה שם, מחכה להיפתח מתוכה.

האמא הגדולה הזו לא מגיעה מבחוץ, אלא מתגלה כתודעה פנימית רחבה.

תודעה שמחזיקה חמלה, נוכחות, גבול וביטחון.

ברמה אנושית -זו הבשלות הנפשית להיות אמא לעצמי.

וברמה רוחנית - זה החיבור אל התדר האימהי של הבריאה, אל האם הקוסמית שנמצאת בכל אחת.

החיבור הזה לא מבטל את הכאב מול האם האישית.

הכאב ממשיך לעלות, לפעמים בגלים.

אבל הפעם הוא לא משאיר אותה יתומה.

יש בתוכה יד פנימית, וגם שדה רחב של תודעה אימהית שמחזיק אותה.

ושם מתחילה חירות חדשה - לא עוד תלות בילדות שלא התמלאה, אלא חיבור אל אם אינסופית בתוכה וביקום.

מהשקט בתוכי