לפעמים מתעורר בי געגוע שאין לו מילים

לפעמים מתעורר בי געגוע שאין לו מילים,

רק הד עדין של זיכרון עתיק שמבקש להתגלות.

הוא מתעורר כעצב שאין לו סיבה, כחסר שאין לו מילוי,

ככאב שפוגש את השבריריות של החיים.

הנשמה לוחשת:

אני זוכרת.

אני זוכרת את האור שאין לו קצה,

את האהבה שאינה נפרדת,

את המרחב השלם שבו היינו לפני שירדנו לגוף.

והנפש עונה:

גם אני מתגעגעת.

אבל הגעגוע שלי אחר.

אני מתגעגעת לחיבוק שמעולם לא קיבלתי,

למילה טובה שנשארה תלויה באוויר,

לבית שבו הייתי יכולה להיות בלי פחד.

אני נושאת איתי אובדן, פרידות, רגעים שנעלמו,

וכמיהות שלא תמיד הוגשמו.

אנחנו נושאים את הזיכרון הזה בתוכנו גם כאן, בתוך הגוף ובתוך חיי היומיום.

אבל בעולם של רעש, חוקים וגבולות – הוא מתרגם את עצמו לגעגוע.

הנשמה מתגעגעת לשורש.

הנפש מתגעגעת למימוש כאן ועכשיו.

כשהן מקשיבות זו לזו,

הגעגוע הופך לגשר.

גשר שמחבר אותנו פנימה,

אל הזיכרון שלנו, אל הבית שתמיד היה ותמיד יהיה בתוכנו.

כדי שהגשר הזה ייפתח,

צריך להסכים להקשיב לשתיהן.

לתת לנפש לספר את כאביה, את האובדן ואת הכמיהה – מבלי למהר לתקן.

ולאפשר לה לנוח בידיעה של הנשמה,

במרחב שבו יש אור ושלמות שמעבר לכל החוויות.

לנשום פנימה את השקט הזה שמכיל ומחזיק.

בסוף, שתיהן רוצות את אותו הדבר –

להיזכר באהבה.

להזכיר לעצמן שהבית האמיתי תמיד איתנו, גם בלב האובדן, גם בפרידה, גם בתחושת החוסר.