לפעמים כשאני כותבת מילים על אור, נשמה, חיבור לבורא

–

אני מרגישה צורך לעצור ולהגיד:

זה לא קל.

זה לא תמיד זורם לי כמו שזה אולי נשמע מבחוץ.

זה תהליך.

זה מסע.

זה מפגש יומיומי עם הצל שלי, עם הכאבים הכי עמוקים, עם המקומות ששכחתי שאני עוד נושאת בתוכי.

ואני חיה פה, בארץ הזאת, בתוך גוף, בתוך זמן, בתוך עולם פצוע.

עולם של שברים, של עבדות מודרנית, של מלחמות, של שליטה, של פחד, של קיום מתוח ומכווץ.

גם אם אני יודעת שאני נשמה נצחית –

הכאב פה אמיתי.

ואני כותבת את זה עכשיו, כי אנחנו כבר לא בתקופה רגילה.

אנחנו בשלב מעבר.

העולם לא רק סוער — הוא משתנה מהיסוד.

מה שמתפרק עכשיו זה לא רק מבנים פוליטיים.

זה קץ של אידאולוגיות.

זהות ישנה מתפוררת.

מודעות ישנה מרוקנת מתוכן.

תפיסות מצומצמות של עצמנו כבר לא מחזיקות.

אבל דווקא מתוך ההתפוררות הזאת — נפתחת דלת.

דלת אל מימד אחר.

אל תודעה שלא נשענת עוד על מה שחשבנו שאנחנו,

אלא על מה שאנחנו באמת.

אנחנו עומדים עכשיו על הסף.

לא פחות מזה.

זו לא רק תקופה קשה.

זו תקופה של בחירה.

בחירה חדה, כמעט מחרצת:

להתפתח — או להישאר לכודים בתודעה שמתפוררת.

להיפתח למימד גבוה יותר של הוויה —

או להיתקע בתוך כאוס פנימי הולך ומחריף.

וזו לא הפחדה.

זו קריאה.

כי הפיצול כבר מתרחש.

העולם מתפצל — לא לחלקים פוליטיים, אלא לתדרים.

תדר של זכירה מול תדר של הישרדות.

תדר של נוכחות מול תדר של תגובתיות.

והשאלה האמיתית היא לא מה יקרה בחוץ —

אלא איפה נהיה אנחנו:

מה נבחר להחזיק בתוכנו?

המעבר הוא לא רעיון רוחני.

הוא מציאות.

והוא קורה עכשיו.

יש כאן קריאה עמוקה לעורר משהו שכבר קיים בתוכנו.

להתפתח — או להישאר מאחור.

להיפתח לתודעה חדשה — או להיאחז בזהות שמתפוררת.

ההתפצלות כבר החלה.

מי שלא יתאים את הכלי הפנימי שלו —

ירגיש כאב הולך וגובר. בלב, בגוף, בנפש.

אבל מי שיסכים להתמסר,

לשחרר את הישן, לנשום לתוך הלא נודע —

ייכנס למרחב אחר, של חיבור, של חירות.

יזכה להיזכר בעצמו, בשורש נשמתו.

לא תמיד זה פשוט.

אבל זה לא אמור להיות קל.

זה לא נוחות שאנחנו מחפשות — זו התעוררות.

וזה לא אמור להיות קל —

זה אמור להיות אמיתי.

והמילים שכתבתי כאן —

הן לא רק שורות.

הן תפילה.

הן ניסיון לשאת יחד משהו מהלבבות שלנו.

להתחבר לא רק במילים, אלא במהות.

להזכיר זו לזו – שאנחנו לא לבד.

אם גם את מרגישה את הסף הזה, את הפיצול, את הקריאה העמוקה בתוכך —

ספרי לי.

איך זה פוגש אותך?