ככל שנסכים לפגוש את חוסר האונים בתוכנו,

נגלה שיש בו עדינות ורוך שמבקשים להחזיק אותנו.

כמה פעמים ניסינו להילחם בו, להסתיר אותו, לשלוט… ובכל פעם נותרנו מותשים.

אבל כשהלב מסכים להישאר שם - בלי לרוץ קדימה, בלי לנסות לתקן - מתגלה אפשרות אחרת.

עדינות. אמון. חמלה.

כוח שלא מגיע משליטה, אלא מקבלה.

ובפתח הזה נפתחת דלת.

דלת פנימה.

דלת לבורא.

אפשר פשוט לשבת לידו, כמו ליד ילד קטן.

לדבר איתו, לנשום איתו, לחבק אותו , ולתת לו להיות