יש ריצוי שכולם מכירים

.

ריצוי של “כן” כשבא “לא”.

ריצוי של חיוך כשיש כאב.

אבל יש גם ריצוי אחר.

שקט. מתוחכם.

כזה שלובש צורות נעלות: רוחניות. הכלה. מודעות. נתינה.

זה הריצוי של ה־“יודעת”.

של זו שמבינה, שמטפלת, שמחזיקה.

זו שתמיד רגועה. תמיד רואה את התמונה הגדולה.

זו שלא נשברת, שלא מתפרצת, שלא מבקשת יותר מדי.

והוא סמוי – כי מבחוץ זה נראה כמו כוח.

אבל בפנים, משהו נשחק.

כי מאחורי הדמות של זו שתמיד מבינה,

יש לעיתים עייפות עמוקה.

בדידות. כמיהה שיראו גם את מי שלא מחזיקה הכול.

וזו לא ביקורת – אלא תזכורת.

שגם בתוך הריפוי והמודעות,

יש מקום לרכות כלפי עצמנו.

לא כאידיאל – אלא כצורך ממשי.

לפעמים, דווקא הרשות להיות לא מושלמת,

לא יודעת, לא מחזיקה –

היא הריפוי הכי גדול