הנשמה שלי באה ממקור שאין בו סוף

שם אין זמן, אין גוף, אין כאב.

שם אני אחת עם האור.

עם האלוהים שבי.

וכשבאתי לעולם הזה – משהו בי ידע.

ידע שזה מסע של ירידה לתוך צמצום.

לתוך גוף שמרגיש. לתוך עולם עם חוקים, עם גבולות, עם כאבים.

לתוך שכחה.

ולפעמים זה קשה לזכור –

שאני חלק מאלוהים. גם כשכואב לי, גם כשאני עייפה, גם כשמשהו בי נשבר.

אבל אז יש רגע שמאפשר לנשמה להתגלות דרכו:

נשימה.

לנשום בתוך הגבול.

לגעת באהבה גם דרך כאב.

לחזור אל החיבור – לא כי הכל מושלם,

אלא כי אני נזכרת שגם בתוך הבשר – אלוהים נוכח.

שדווקא דרך הפגיעות, החולשה, הדמעות – הנשמה יכולה לזרוח.

שאני לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות מחוברת.

רק להסכים לפגוש את עצמי באמת.

ואולי זה כל הסוד –

לא לחפש את אלוהים בשמיים,

אלא לפגוש אותו בי.

בתוך הגוף הזה. ברגע הזה.