בתוך השקט שבי

בתוך השקט שבנו, בין הרצון לשינוי לבין הקולות הישנים —

עולה תחושה

עמוקה שקשורה לאשמה, שלא תמיד מובנת.

אשמה שלא נובעת ממעשה פוגע או טעות מוסרית,

אלא דווקא מהבחירה בעצמנו.

כשאנחנו נפרדות מהדפוסים הישנים של ריצוי, החזקה וביטול עצמי —

הגוף אולי נושם לרווחה, אבל הלב עוד זוכר את המשוואה:

שאהבה מקבלים רק כשמוותרים על עצמנו.

וכשאנחנו מפסיקות לוותר—

האשמה עולה כמו גל ישן.

האשמה הופיעה כשהיא בחרה לשים גבול מול אמא,

לא מתוך מרד או כעס —

אלא כי הרגישה שהגיע הזמן להמשיך בדרך שלה,

בדרך שבה היא יכולה לנשום, ליצור ולשמוע את עצמה סוף סוף.

כשהיא התחילה להצליח, להאיר, לחגוג —

קול ישן לחש לה:

“את לא יכולה להיות באור כשהם עדיין בחושך.”

והכי כאב זה עם אנשים קרובים.

היא התרחקה מקשר ישן, מתוך אהבה, מתוך עייפות עמוקה,

ולא מתוך שנאה.

פשוט לא הצליחה יותר לשאת על עצמה את הרגשות של מישהו אחר.

להיות זאת שמחזיקה, שמרגיעה, שמאזנת.

ולמרות שידעה שזו הייתה בחירה מדויקת —

הרגישה כל כך אשמה.

אבל אולי האשמה הזו — היא לא סימן שטעינו.

אלא רֶעֶד אחרון של דפוס ישן.

אולי הנשמה כבר זזה —

והלב רק לומד להשתחרר מהאמונה שאהבה היא הקרבה.

כי מאחורי האשמה, לפעמים מסתתר עצב על מה שנפרדנו ממנו,

פחד ללכת בדרך שלא כולם יבינו,

או בדידות של צעד ראשון במרחב חדש.

ולפעמים — אפילו הקלה גדולה, שמפחיד להודות בה.

והריפוי מתחיל בדיוק שם —

לא כשנפטרים מהאשמה,

אלא כשמקשיבים למה שהיא מספרת,

בעדינות, בנוכחות ובאומץ.

ולאט לאט —

חוזרות הביתה.

ולעיתים, דווקא האשמה מסמנת —

מעבר לתדר חדש,

תדר של אמת, של הקשבה פנימית,

ושל אהבה שאינה תלויה בהקרבה.