אם היית יכולה

לכבות קול פנימי אחד — רק ליום אחד — איזה קול היית בוחרת?

(או אולי לא ממש “לכבות”, אלא יותר לחבק אותו, ולהזמין קול אחר להוביל במקומו).

האם זה יהיה הקול שמבקר אותך על כל צעד?

הקול שמזכיר לך שוב ושוב מה עוד לא הספקת?

הקול שדוחף אותך לעשות עוד ועוד כדי להיות “מספיק”?

או אולי הקול החרד, שמנסה להגן עלייך אבל לפעמים שוכח לתת לך לנשום?

תחשבי על זה — איך ייראה יום שלם שבו הקול הזה פשוט נרגע?

אולי פתאום תרגישי הקלה פיזית בגוף.

אולי ייכנס רוך, הקשבה, או סקרנות שלא ידעת שחסרה.

אולי יתפנה מקום לשמוע את עצמך באמת —

ואת המילים שזולגות אלייך מהשקט של הבורא,

שמביאות איתן את ההרגשה שאת לא לבד.

אז… איזה קול את בוחרת לכבות (או לחבק) היום?